בושה, אשמה והחלמה מהתמכרות

המעגל

אדם עושה משהו שהוא מתבייש בו בזמן השימוש. הבושה כואבת. הדרך המהירה להשתיק אותה היא להשתמש שוב. וכך נוצר עוד משהו להתבייש בו. זה אחד המנגנונים החזקים ביותר שמחזיקים את ההתמכרות, והוא כמעט אף פעם לא מדובר בפירוש.

המשמעות המעשית: כשאדם מתחיל להחלים, הבושה לא נעלמת — היא דווקא מתחזקת, כי עכשיו הוא צלול מספיק לראות את מה שקרה. זו אחת הסיבות שהחודשים הראשונים כל כך רגישים.

מה עוזר

• לומר את זה בקול למישהו אחד — בושה נחלשת כשהיא מפסיקה להיות סוד
• לעבוד עם זה בטיפול ולא לחכות שיעבור
• לעשות תיקון מעשי במקום התנצלות חוזרת
• לא לנסות לתקן הכול בחודש הראשון
• לקבל שיש דברים שלא ניתן לתקן, ולהמשיך

על תיקון

הרבה אנשים בתחילת התהליך רוצים לרוץ ולהתנצל בפני כולם. לרוב זה לא הזמן. התנצלות שנאמרת מוקדם מדי, לפני שיש רצף של מעשים, נשמעת כמו עוד הבטחה — והיא לעיתים מזיקה למי שקיבל אותה.

מה שכן עובד זה תיקון מעשי לאורך זמן: להחזיר חוב בהדרגה, להיות נוכח באירועים, לעמוד במה שנאמר. אלה משנים תפיסה הרבה יותר מכל שיחה.

ומה לגבי מה שאי אפשר לתקן

יש דברים שנשארים: שנים שאבדו, אנשים שלא חוזרים, נזק שנעשה. אחד החלקים הקשים בהחלמה הוא לחיות עם זה בלי להשתמש בזה כהוכחה שאין טעם. זה חלק שכמעט אף אחד לא עושה לבד, וזו בדיוק הסיבה שקיים ליווי לטווח ארוך ולא רק לשלב הגמילה.